Breathing in the air, looking at the seagulls and slowly drinking my fourth cup of coffee. I’ve been sitting here for hours. The same view over the Sea of Galilee, looking at the horizon and asking what the next thing? The last ones were in a kind of hey. Suddenly I have no debts on my head, I do not have to deal with the creditors, I’m not devoid of worries and one judge’s decision is all behind me. Now the question arises of what I do with the continuation of my life. At first I thought of going out to small business owners in debt. Help them make the right decisions at the right moment and give personal advice from the experience I’ve been through.
But now I look at the big blue and ask myself again what I really want to do. Do I want to continue living the trauma that was so hard for me, to identify myself with bankruptcy or perhaps to start a whole new chapter and start something I never did. The last few years have been so hard that I have not even given a little thought to what I really want to do with my life. All the time it’s just “I have to”, “I need to”. I’ve never had the privilege of choosing.
I think there is an advantage in having lost everything. It’s not that I’m dreaming about the next business, nor do I feel the need to prove anything to anyone. You can not erase what was, but you can not compensate for the lost time. So today I decided not to decide. Flow with these feelings and see what is most dominant in me. In the meantime, I have forgotten about the Sea of Galilee, which accompanied me in its charming silence in the more difficult and calmer days. Without whirlpools with that familiar landscape and I had a house when I almost lost my home. The bottom line is that there is no place where we will feel truly safe. What I learned in recent years is that only our soul relaxes. All the rest are external things we surround ourselves, to escape the fact that we are just like these gulls – passing.
Best regards,
Ehud
יום נטול דאגות – שבוע טוב לכולם
נושם את האוויר, מביט על השחפים ושותה לאט לאט את כוס הקפה הרביעית שלי. כבר שעות שאני יושב פה. אותה נקודת תצפית על הכנרת, מביט אל האופק ושואל מה הדבר הבא? השימים האחרונים היו בסוג של היי. פתאום אין לי חובות על הראש, אני לא צריך להתמודד עם הנושים, לא נטרף מדאגות ובהחלטה אחת של שופט הכל מאחורי. עכשיו נשאלת השאלה מה אני עושה עם המשך החיים שלי. בהתחלה חשבתי לצאת בהרצאות לבעלי עסקים קטנים שנמצאים בחובות. לעזור להם לקבל את ההחלטות הנכונות כבר ברגע הנכון ולתת ייעוץ אישי מהחוויה שעברתי. אחרי זה חשבתי דווקא ללמוד. בהתחלה מהאינטרנט, אחרי זה היה רעיון לקחת כמה קורסים באילת ולנקות את הראש ועכשיו אני מבין שלא מתאים לי ללמוד. לא בטוח אם בכלל יש לי ראש לזה.
אבל עכשיו אני מביט אל הכחול הגדול ושואל את עצמי שוב מה אני באמת רוצה לעשות. האם אני רוצה להמשיך לחיות את הטראומה שהיתה כל כך קשה בשבילי, לזהות את עצמי עם פשיטת רגל או אולי לפתוח דף חדש לגמרי ולהתחיל משהו שלא עשיתי מעולם. השנים האחרונות היות כל כך קשות שלא הקדשתי ולו מחשבה קטנה למה אני באמת רוצה לעשות עם חיי. כל הזמן זה רק “אני חייב” , “אני צריך”. מעולם לא היתה לי אתה פריבילגיה לבחור.
אני חושב שיש יתרון בזה שאיבדתי הכל. זה לא שאני חולם על העסק הבא, אני גם לא מרגיש צורך להוכיח שום דבר לאף אחד. אי אפשר למחוק את מה שהיה אבל גם אי אפשר לפצות על הזמן האבוד. אז היום החלטתי פשוט לא להחליט. לזרום עם התחושות האלו ולראות מה הכי דומיננטי אצלי. בינתיים אני מסתכחל על הכנרת, שליוותה אותי בשתיקה המקסימה שלה בימים הקשים והרגועים יותר. ללא מערבולות עם אותו נוף מוכר והיתה לי בית כשכמעט איבדתי את בייתי שלי. בשורה התחתונה אין מקום שבו אנו נרגיש בטוחים באמת. מה שלמדתי בשנים האחרונות, הוא שרק הנשמה שלנו רוגעת. כל השאר אלו דברים חיצוניים שאנו מקיפים את עצמנו, כדי לברוח מהעובדה שאנחנו בדיוק כמו השחפים האלה – חולפים.
שלכם, אהוד
Open new page 